בשנת תר״פ, רגע לפני היווסדה של נווה שאנן ב-1921, התפרסמה מודעה בעיתון ״הפועל הצעיר״ וזו נוסחה:
בין העולים שהגיעו באניות האחרונות ליפו נמצאים בעלי המקצועות הרשומים מטה:
אכפן ורצען 2, חרט-עצים 1, מכונן לצנורות-מים, טכנאי לרפוי שנים, משרטט, קצב, שני נגרים, חוצב-אבנים, אלקטרו-מכונן, אופה, עושה תבות-עץ, שני מסגרים, שני רוקחים, מורה אחד, מזכיר אחד, אדריכל אחד, שען אחד, ארבעה גננים, שני מסדרי-אותיות, טוחן אחד, עושה גרבים, עושה משחה לנעלים, ספר, ונפח לנחושת.
כל הזקוק לבעל מקצע מהסוגים האלה יואיל לפנות למשרד העבודה של הפוה״צ ביפו.
מה הקשר, אתם בוודאי שואלים, בין יפו (״כלת הים״, ״אם הזר״, ״שער ציון״) לנווה שאנן? אין ממש, אבל אפשר לעשות הקבלה: את תפקידה של יפו, שבירכה את פני העולים לציון במאה ה-19 עד שלהי המאה ה-20, קיבלה על עצמה נווה שאנן. קו החוף התחלף ברחוב לוינסקי. במקום נמל – תחנה.
אחרי העלייה הראשונה והשנייה, באה מלחמת העולם הראשונה. בין זאת הראשונה לשנייה, במניין המלחמות, באה העלייה השלישית, הרביעית והחמישית. אחר כך, הקמנו מדינה והפסקנו לספור. אבל דינמיקת ההגירה, כידוע, המשיכה בשלה.
ביפו של שנות ה-50 התיישבו העולים בבתי מידות ערביים, בזכות חוק נכסי נפקדים, אותם חילקו חדרים-חדרים למשפחות המתאקלמות. תנאי המחייה הקשים, במבנים שתשתיותיהם לא תוכננו לשאת בעומס הזה, הובילו להקמת השיכונים המודרניים הראשונים.
בנווה שאנן של ימינו, המצב לא כל כך שונה מיפו של אז. אמנם קבלת הפנים לעולים החדשים-חדשים כבר פחות חמימה, אבל יש בסיפור הזה נפקדים (נוטשי השכונה, מרצון), פליטים ובעלי מלאכה שעושים התחלה חדשה.
פילים בקנים 