קומת ההליקופטרים והגג שגנב לכרמי את ההצגה

הוא היה בנוי כמו סוס. כך נדמה, כשמסתכלים עליו בחתך, בתכניות הבנייה של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב מלפני חמישים שנה. עורף קמור באלגנטיות, גוף מלא, ורגליים שנמתחות רחוק. שמונה קומות ממרומי ראשו השקוף אל מרגלותיו. גג כזה, עם פיר תאורה טבעית עצום שנפער תחתיו, עוד לא נראה מעולם. אך אורו נגוז. סגרו עליו בבנייה חדשה בבוא שנת אלפיים וגנבו לרם כרמי, אדריכל הבניין, את ההצגה.

לא רק אור שמיימי הוא היה אמור להביא לחצי מיליון המבקרים המתוכננים בתחנה. גם ״הליקופטרים״, ל-80 נוסעים האחד, שינסקו מגג הקומה השביעית באגף הצפוני של הבניין (מקביל לרח׳ לוינסקי). כך הכריז אריה פילץ, יזם התחנה, בסיור שערך לעיתונאים בשלד המבנה ב-1969. גם על המקלט הממוזג ל-17,000 נפש, למקרה של התקפה אטומית, הוא סיפר להם באותה הזדמנות. ועל ההכנות לחיבור עתידי אל רכבת תחתית. חזון מרחיק לכת, מן המסד לטפחות.

באותו סיור רב מעוף, פילץ הבטיח שמאות הפועלים ששוקדים על הקמת התחנה בשתי משמרות ביממה יסיימו את ״כולה״ עד 1972. אמנם זה לקח עוד עשרים שנה, אבל מה שמפתיע באמת בסערת המוחות של פילץ וכרמי הוא שהליקופטרים על גגות, קולנועים תת-קרקעיים ומנהרות הולכי רגל מתחת לכבישים היו להם דברים שבשגרה. לכולם היה תקדים בתכניות שעשו יחד עם דב כרמי (האב) ב׳בית אל על׳ כעשור קודם לכן.

גבר מי שיורד לקומה אפס

בתחנה המרכזית, לצד דלת מעלית שיורדת ל׳קומה 0׳ הקבורה ארבע קומות מתחת לפני הקרקע, קבועים אל הקיר שני שלטים קטנטנים. הראשון מזכיר שכשמשתוללת שריפה זה לא זמן טוב לתפוש טרמפ במעלית והשני מודיע בלקוניות: ״משתנה. בקומה-0. ע״י המעלית״. והיא אכן שם, כמובטח, תלוייה על קיר בטון במסדרון ארוך ורחב ידיים. כנראה שרק גברים מסתובבים פה. מי שצריך פיפי בישיבה, בבעייה.

אם תגיעו לכאן מתישהו, בטעות או בכוונה, תריחו אדמה טחובה. לצדכם תמצאו את דלתות המקלט ״הקטן״ ומעבר לקיר המשתנה – חדרי מכונות. אם תתמידו בצעידה במורד המסדרון, מזרחה, תחלפו על פני יסודות הבניין שנעוצים באדמה חשופה ותתחילו לשמוע את ציוצי העטלפים. בהמשך הדרך, רחוק, מאחורי דלתות 500 טון אדומות, תמצאו את המקלט הענק שמתחת לאגף התחנה המזרחי (מקביל לרח׳ צמח דוד).

פה במסדרון המילוט של קומה אפס אין אור טבעי, וגם לא היה אמור להיות. אבל אם נעשה סיבוב פרסה גדול בסוף המסדרון ונעלה ברמפה של רכבי השירות, נמצא את עצמנו בקומה 1 בינות לרגלי הסוס. זה המדומה, מהפיסקה הראשונה. לכאן מגיע אור דרך פירי הענק המהדהדים, רק שהיום זהו אור חשמלי. כבר עשרים שנה שלא צונחת לכאן השמש כפי שכרמי תכנן.

תחתית פירי תאורה באגף הצפוני והרמפה לקומה 1

למה כובע

הסיבה שהלבישו את ראש פירי התאורה באגף הזה של הבניין ב״כובע״ חדש היא זיהום האוויר שהצטבר בקומות התחתונות בשנות פעילותן הראשונות, והאחרונות. בעלי התחנה לא ידעו לפתור את בעיית פליטות מנועי האוטובוסים של ׳דן׳ שחנו להם באוויר הפתוח של קומה 2 בעוד שזיהומן התגלגל מטה, דרך מנהרות הנוסעים המשופעות, אל החלל הממוזג של הקומות הראשונות. אז הם סגרו את הבסטות והעבירו את ׳דן׳ לקומת ההליקופטרים. בהסבת קומה 7 לשימושה החדש הרסו את ראש פיר התאורה המקורי והחליפו אותו בגג פח אטום.

יודעי החן אולי יבחינו, בתוך הרעש החזותי ברציפי קומה 7 הצפונית, בשיירי ראש הסוס מתחת לגג החדש: קירות בטון שבחלקן השתמר הקימור, צבועים אדום, נישאים מעלה מצידי הפירים. המבט מכאן אל תחתית הפירים חסום כיום אך המוסיקה שמטפסת דרכם מהבסטות, איש שם מטה בקומה 4, מזכירה שפעם גם היה אמור לעבור כאן אור – במפל גדול של קרינת שמש דרומית.

::

אחרית דבר: לא הייתי יודע להבדיל ראש מזנב ללא עזרת ׳התחנה החדשה – מדריך למשתמש׳ של טליה דוידי ואלעד הורן, שגם אחראים למחקר שהניב את קטלוג ׳הלבירינט׳ בעריכת ערן נוימן.