על נרקומנים וזקנים או: הרומן שלי עם נווה שאנן

נרקומנית עומדת באמצע מעבר חצייה ברחוב סלומון ומביטה במראת צד של אוטו שהיא מחזיקה בגובה הפנים. מפנה אותה לימין, מפנה לשמאל. מתעלמת מתנועת הרכבים, ועסוקה מדי בצדודיתה כדי לראות שאיש זקן עצר בצד הדרך לצלם אותה. אבל אחרי רגע הוא נכנס לה לשדה הראייה ומיד היא פורצת, תוך כדי ריצה לעברו, במסכת קללות מסמרת שיער. היא מניפה את המראה כנשק, משליכה אבנים, וכהרף עין – ממשיכה בדרכה. ההמולה הסתיימה. ולצלמנו שלום.

בשלב הזה יתכן שכבר נעלבתם בשם כל בני גיל הַקִּצְבָּאִים. ואולי אפילו בשם פגועי הסמים. הרי יש מספיק שמות תואר במכבסת המילים. למה דווקא ׳נרקומנים׳ ו׳זקנים׳?

זקן, זקנה, זקנים

ד״ר יורם מערבי הוא גריאטר, מרצה לאדריכלים וחבר באקדמיה ללשון העברית. כרופא שמטפל בגיל הזיקנה וחוקר אותה, הוא נחרץ בדעתו שהגיע הזמן למחוק מהלקסיקון את ׳גיל הזהב׳, ה׳קשישים׳ ו׳הגיל השלישי׳. זקן, זקנה, זקנים, זיקנה – כל אלו מילים יפות ומכובדות, הטובות שמציעה שפתנו. אחד מתפקידינו, יאמר לכם יורם, הוא להחזיר למילים האלו את כבודן. ויפה קשישה אחת קודם.

הבלוג הזה עוסק בתכנון ותכנון, כידוע, עוסק בעתיד. ולכן, אני מציע שתצפו בסדרה ׳80 וארבע׳, שהדוקוטר מערבי ייעץ לה. היא עוסקת בעתיד של כולנו. אם תתמידו מעבר לפרק הפתיחה, תגלו שהזיקנה הולכת ומשתפרת בקצב מפתיע. מצבם של בני התשעים היום, טוב בהרבה מבני התשעים שהכרתם בילדותכם. בעולם, רוב האנשים שמגיעים לגיל זיקנה רוצים להשאר במקומם, פעילים בקהילתם, ולא לעבור לגור בדיור מוגן. מתפתחת מגמת שיבה לחברה רב-דורית.

כשאני חושב על זקנים בתל אביב אני חושב על אנשים שגרים בבנייניה הטובים של הצפון הישן, החדש והרחוק. אבל כשאני חושב איפה אני הייתי רוצה לחיות כשאהיה זקן, אני מדמיין מקום שנראה כמו נווה שאנן. יש באדריכלותה את כל מה שיש לצפון העיר להציע, רק יותר. יש בה עירוב שימושים. עיקולי רחובותיה, קני המנורה, יוצרים ׳תחושת מקום׳ חזקה. היא צמומה באופן בר קיימא. כשאלך עם נכדיי ברחוב בצהרי היום אוכל לבחור תמיד בצד המוצל, כי בנייניה תוכננו ביעילות על ׳קו אפס׳. היא מגוונת ומעניינת. מקושרת היטב לתחבורה ציבורית.

בעיר שגורסת את בנייניה הזקנים בקצב מרשים, מעניין אותי להשתתף בעתיד שבו הם – בתי הדירות של תקופת המדנט, ה׳פרויקט הישראלי׳, ואפילו הפוסט-מודרניים – נשארים במקומם וממשיכים להשתפר. לא על ידי תוספות שטח מלמעלה או מהצדדים אלא בעיקר מבפנים, בצמימות ובחן, תוך כדי התייעלות אנרגטית ותרומה לחברה.

אני בנאי ומתכנן של בתים. מאוטופיה עוד לא למדתי להתפרנס. אני גם לא משתמש בוואטספ, פייסבוק, או אינסטגרם. נגמלתי. וכדי לא להימחק לגמרי מעל פני האדמה, בחרתי לנתב חלק מהזמן שהתפנה לי מהרשתות החברתיות לכאן, אל שורות הבלוג וצילומיו. בתקווה, בין היתר, שצלילה לנבכי שכונה תגלה לי משהו על ישראל ועתידי בה.

גרפיטי של מלאך על בניין שמיועד לפינוי-בנוי בשכונת יד אליהו
מלאך שומר חולמני בלוחמי גליפולי 19, תל אביב-יפו. מיזם פינוי-בינוי של YBox

נרקומן, נרקומנית, נרקומנים

׳נרקו׳, ביוונית עתיקה, פירושו ״השכבתי לישון״. המילה מתייחסת למצב של ערפול חושים, טשטוש הדעת וחוסר הכרה.

בנווה שאנן תפגשו הרבה אנשים מעורפלים, מטושטשים וחסרי הכרה. נרקומנים. אז איך מתיישב מפגן האהדה שלי לשכונה עם מציאות כזו עגומה? התשובה: בקושי. וזה העניין. דרך תיקי הבניין שפתוחים לכל בארכיון העירייה, אני מנסה להבין איך התגלגלה נווה שאנן מכפר גנים אוטופי למקום עם ניחוח חזק של דיסטופיה. לגלות למה שכונה כל כך טובה תפשה מקום כל כך שלילי בתודעה.

״כספומט״ סמים
תור לאיש שבקיר. סמטת עכו
נרקומנית ישנה עם שפת מדרכה ככרית
אישה ישנה. רחוב בני ברק
דר רחוב ונזירות במדרחוב נווה שאנן
נזירות בסנדלים ואיש בגרביים. רחוב נווה שאנן

יוצרי ׳80 וארבע׳ עשו סדרה טובה. הם גם תפשו טרמפ על הנטייה של רובנו להתמלא רגשי חיבה למראה זקנים וטף. לעומתם, כשנפגוש בנווה שאנן נרקומן רוכן מעל וריד בלוי או סתם מתהלך לו בטל – רובנו נתמלא חרדה.

עיריית תל אביב ומשטרת ישראל מכילים את קהילת הנרקומנים ומעגל סוחריה, ושכונת נווה שאנן מאפשרת ואפילו מזמנת את פעילותם. על תיאוריית החלונות השבורים בוודאי שמעתם, אבל מה קורה כשזו כל השכונה שהתנפצה? מה קורה כשבעלי נכסים, אם הם יזמי ענק או אזרחים פשוטים, מזניחים את בנייניהם במשך עשרות שנים? ואולי זה בכלל הפוך. קודם תרנגולת ואח״כ ביצה. לא יודע.

מה שמטריד אותי בהיסטוריה הפופולרית של נווה שאנן זה הבלעדיות שתופש ה׳פיל הלבן׳, הריהו התחנה המרכזית החדשה של תל אביב (תמח״ת), בהסברים על התפתחות השכונה. כמו הספירה לפי צליבת ישו, נדמה שהכל מתחלק בפשטות לתקופה שלפני ׳הפיל הלבן׳ ולאחריו. שחור ולבן. אין ספק שהאוטובוסים שיחקו כאן תפקיד חשוב אבל האם כולו רע? כן, זיהום אוויר של אוטובוס הוא רע. אבל האם ההון האדיר שהזרימה התחבורה הציבורית דרך השכונה וכיסי בעלי נכסיה – גם רעה? ואם כן, באיזה אופן? הדיכוטומיה של לפני התמח״ת ואחריה לא מספקת. נדמה שיש הזדמנות למבט נוסף, מגוון יותר ורב-דורי.

אני לא מתיימר, עדיין, להבין את הסיפור המורכב הזה אבל יכול להציע שתי נקודות למחשבה: הסמוייה ופלאצשפיץ. הראשונה היא סדרת טלויזיה בדיונית, שבה המשטרה מקימה ׳אזור סמים חופשי׳ בשכונה אמריקאית נטושה, והשנייה היא הדבר האמיתי – באמצע אחת הערים העשירות והשמרניות באירופה – פארק פלאצשפיץ (Platzspitz) השוויצרי, שברגעי שיאו כניסוי חברתי היה ביתם של אלפי נרקומנים.

It's a thin line between heaven and here

הדמות ׳Bubbles’, בסדרה ׳הסמויה׳
סצנות הקמת ״האמסטרדם״, ׳הסמויה׳ (The Wire)

פִּיל, פִּילה, פִּילים

׳לא רחוב ולא נעליים׳, סרטו של דוד פישר מ-2015, תוהה על פשרו של האושר דרך תיעוד המגוון האנושי במדרחוב נווה שאנן. בדומה, אני מקווה ללמוד כאן בבלוג משהו על נפש המדינה דרך חקר מגוונה האדריכלי של שכונה.

מפת נווה שאנן, 1925
נווה שאנן במפת פיקובסקי, 1925

את גבולות מרחב המחייה של ׳הפילים בקנים׳ אני משרטט בקנאות לפי גוף תכנית המנורה של טישלר. ציר מסילת הרכבת לשעבר מגדיר את גבולותיו מצפון וממזרח, וציר הדרך העתיקה לסלמה את גבולו הדרומי. את שכונת צ׳לנוב, בין שדרות הר ציון לרחוב העלייה אני שם, במחילה מיושביה, מחוץ למפה. מתחם התחנה הישנה ואדמות יריד המזרח – בפנים.

מעניינים אותי המבנים שניצבים ברחובות נווה שאנן כבר עשרות שנים, עם כמה יוצאים מהכלל. אלו פיליי. העדר גדול והמלאכה מרובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s