שנסי רצח את סמרגנדי שרצח את שיינבוים. נכדו של שיינבוים רצח בארה״ב ונהרג בקרב יריות בישראל. בן-גל ושגיא-שני רצחו את אלטרוביץ׳. ויש גם את מעלליו של משה ״צ׳יקו הגורילה״ בן-שמעון, אבל די – שמעתם מספיק. המשותף לכל אלו? העסקים שהתנהלו עד 1982 במשרד בירכתי קומתו השנייה של ״בית אשדה״, ברחוב רשי״ף 1.
ואני בכלל רציתי לספר לכם על אריה שרון, ״האדריכל של המדינה״. על איך תיכנן ל׳אגד׳ תחנות אוטובוס מרכזיות בהרצליה, כפר סבא, נתניה, חדרה, חיפה וצפת – שרובם לא נבנו. ועל ״שכונת המעביר״ שתיכנן לחברי קואופרטיב הנהגים המתחרה. ועל המבנים המונומנטלים לעובדי קק״ל ומאפיית ׳לחמנו׳ שתיכנן באותה השנה בה נבנה ״בית אשדה״. אבל קודם אצטרך להסביר את האקדחים מהמערכה הראשונה.
קלאסיציזם מופשט
זמן קצר אחרי פתיחת התחנה המרכזית הישנה, אבא שיינבויים הקים את חברת ׳אשדה בע״מ׳ שרכשה, ב-1945, את המגרש שישב מול הטרמניל החדש. לשיינבוים אצה הדרך וב-1947 הוא כבר העמיד שם מבנה גדול בצורת ח׳, בתכנון אריה שרון, עם חנויות ומחסנים בקומת הקרקע ומשרדים בקומה מעל. את המשרדים חיברה מרפסת מקורה שצפתה לחצר הפנימית, באופן שמזכיר את בית רומנו ומבני פסג׳ אחרים מהתקופה. שני מעברים רחבים להולכי רגל ודרך אחת לרכבים חיברו את החצר הפנימית לרחובות הסמוכים. קוצי הברזל שנותרו מבצבצים מפינות הגג אותתו על כוונתו להוסיף עוד קומות, ברגע שיתאפשר.
חזית הבניין השתרכה לאורך 100 מטר כמעט וסודרה כאכסדרה, בסגנון קלאסיציסטי מופשט, עם עמודים בולטים שעליהם נשענים ארכיטרב וקרניז בהיקף הגג. בקומת הקרקע, במילואת העמודים, שובצו חלונות הראווה ומעליהם, בקומת המשרדים, צמדי חלונות צרים. בין מלחמות העולם, חזיתות שכאלו – מופשטות יותר ופחות – עיטרו את מרבית המבנים המונומנטליים והמוסדיים באירופה, אך הסגנון נגוז. האסוציאציה הפשיסטית לא היטיבה עימו.
רוב ״בית אשדה״ נהרס ב-2015, כשחלילנית צד מנגנת מול הדחפורים את "אני ואתה נשנה את העולם", "אדון הסליחות" ו-"אלי אלי". אבל חלקים ממנו עוד עומדים איתן, מתחת לדירות החדשות, מצופים שליכט אפרורי: חנות לתיקון אופניים, מסעדת ׳המוזג׳, ופינתו הצפון-מערבית של הבניין הישן על שתי קומותיו. לצד ׳המוזג׳, במקום בו ישב פעם ׳קפה עטרה׳, השתמרה צורת החזית המקורית. ויחי ההבדל הקטן. במקום חלונות עץ עדינים בקומת הקרקע תמצאו היום קירות סתומים ודלתות פלדלת, כזכר לבתי הבושת ומאורות הסמים שפעלו כאן עד לא מזמן.
קודם אבא, אחר כך אזרח
אבא שיינבוים עלה לישראל בשנות ה-1930, היגר לצפון אמריקה ב-1950 ושב ארצה אחרי עשרים שנה למשרדו ב״בית אשדה״ עם נסיון עשיר במסחר, תעשייה ונדל״ן. שכניו התל אביבים הכירו אותו כסוחר והתרשמו שאמצעיו דלים. רק אחרי שנרצח, בגיל 75, גילתה אשתו החמישית שקדמו לה עוד ארבע שלא ידעה על קיומן ושהונו נאמד ב-70 מיליון דולר. פיסות הפאזל התחילו להתחבר כמה חודשים אחרי רצח שיינבוים, כשעמיל ניירות הערך יעקב אלטרוביץ׳ נרצח בלב תל אביב על ידי ״בני השמנת״ גיל בן-גל ורונן שגיא-שני. אלטרוביץ׳ עבד במשרד שבעזרתו סחר שיינבוים בבורסה האמריקאית. שוק ההון ועולם הפשע המאורגן התחברו לראשונה בתודעה הישראלית.
בניו של אבא שיינבוים – דניאל וסול (שלמה) – שחיו בארה״ב תחת שם המשפחה שיינביין, קיבלו את הבעלות הרשמית על ״בית אשדה״ ב-1977. כעבור שלוש שנים, כשהם אוחזים במחסן זערורי בחצר הבניין שאליו הוצמדו זכויות הבנייה בגג, הפכו אותו שיינבוים ובניו ל״בית משותף״ והחלו למכור את תתי-חלקותיו לשוכרים הקיימים ולאחרים שרצו פיסה מנחלת התחנה.
זהות רוצחיו של שיינבוים נותרה חידה במשך חמש שנים. רק ב-1987, כשעזרא שנסי ירה למוות באברהם סמרגדני בחנותו שבמורד הרחוב, גילתה המשטרה שאותו הסמרגנדי ושותף פלוני הם האחראים למותו של שיינבוים. ומכאן, המחקר ״האדריכלי״ שלי לקח עוד תפנית מפתיעה. סם שיינביין – בנו של סול – ביצע רצח אלים מאד בפרברי וושינגטון ב-1997, נס לישראל ונהרג בקרב יריות עם סוהריו בכלא רימונים ב-2014.
סול, או שלמה כפי שהוכר בעיתונות הישראלית, הוא עורך דין ועורך פטנטים שרשיונו האמריקאי נשלל כשהבריח את בנו ארצה. רבות נכתב על סדרי העולם ששינה משפט ההסגרה של שיינביין, על סנגורו דוד ליבאי, ועל הדרמה בכלא רימונים. כשנשאל סול ב׳וושינגטון פוסט׳ איך הוא מיישב את השתלשלות האירועים עם משלח ידו הוא השיב שעשה חשבון נפש פשוט והגיע למסקנה, שעם כל הכבוד לחוק ״אני קודם כל אבא ורק אחר כך אזרח״.
באותו הזמן זכה ״הבית ברחוב פין״ לסיקור דרמטי לא פחות, שנפתח ב״מיליון רסיסים קטנים״ של ורד לי ב-2007 ונמשך מעל שלל במות תקשורת עד ימנו. בתוך כל זה, סיפורם הטרגי של שיינבוים הסבא ושיינביין הנכד לא נשזרו זה בזה. אולי כי אין לדברים זיקה מלבד בנייננו המדובר וגנטיקה, או אולי בגלל שהחוליות שמקשרות ביניהם קבורות עמוק בארכיונים ובאיזכורי אגב בספרות הזרה.
מיליון רסיסי מידע
מפישפוש בתיקי בניין אחרים למדתי על תעשיית ליטוש היהלומים שפעלה בנווה שאנן, קרוב לשמונים שנה, וידעה עליות ומורדות רבים. שנות ה-1980, כשהתחנה המרכזית הישנה תססה עם מאות אלפי נוסעים ביום, היו רקע לאחד משיאיה הגדולים. עזרא שנסי, שנודע אז כאחד מ״מלכי התחנה״, איבד את רשיונו לליטוש יהלומים כשהואשם ברצח. סנגורו של שנסי, לפני חנינת נשיא המדינה שבוטלה בעקבות מרמה, היה דוד ליבאי.
אז מה היה לנו עד עכשיו? הון, שלטון, עולם תחתון, זנות, סמים, יהלומים ואדריכל באוהאוס אחד שנקלע לסיפור לא עליו. גילינו את חברת ״אשדה״ שנקראה, אולי, על שם ״אבא, שלמה ודניאל התנחלות״. ושלא אשכח – היתה גם את ׳אגד׳.
מעל לאולם הנוסעים ברחוב הגליל 8, ב״בית אשדה״ ברחוב רשי״ף 1, ובבניין השכן ברשי״ף 3 ישבו משרדי ׳אגד׳ עד 1968 (כשעברו לביתם החדש בדרך בגין). ארגון גמלאי אגד המשיך להחזיק עוד שלושים שנה, לפחות, את רוב הבניין ברשי״ף 3.
נדמה שבתוך הריק שנותר בעקבות נדידת משרדי אגד אל מעבר לגבול פסי הרכבת דאז – התפתחו, או התחזקו, המגמות שבנו את מוניטין השכונה.
בצירוף מקרים נוסף – אחרון, אני מבטיח – אחד מיושבי ״בית אשדה״ היה בנימין שיינבוים, חבר מנהל ב׳אגד׳ וראש מועצת עפולה בתחילת שנות ה-1940. אינני יודע איזה קשר היה לו לאבא שיינבוים, אם בכלל, אבל תקופת כהונתו בין ראשי הקואופרטיב בתל אביב קשורה לעוד אירוע חשוב בהתפתחות נווה שאנן. ב-1948, בזמן שאריה שרון נקרא לדגל לראשות מחלקת התכנון של המדינה החדשה, נולדה ל׳אגד׳ חברה-בת בשם ׳נכסי צאן ברזל אגד חברה להתנחלות בע״מ׳, או בקיצור – ״נִצבַּא״.
פילים בקנים 
