אף אחד לא רוצה להיות בורג במכונה. אנחנו נהנה מעבודתנו כשנבין את את ״השלם״ ונהיה אחראים לאיכותו. נגיע לשם דרך עבודה בקבוצות קטנות שמנהלות את עצמן בתקשורת בין-אישית בלתי אמצעית. פנים אל פנים. העבודה היא צורת חיים שגמולה הוא רב-גוני וכל שיטת התארגנות לעבודה שנוגדת את הרעיון הזה, שמתייחסת לעמלנו בעיקר כאמצעי למטרות אחרות, היא בלתי אנושית.
את הניגון האוטופי הזה אני מדקלם לכם, בתרגום חופשי למדי, מתוך ספר גוץ ועב כרס בשם ״A Pattern Language״. הרעיון הזה של בתי מלאכה ומשרדים אוטונומים מתקשר לרעיון נוסף – שההפרדה בין מקומות עבודה למקומות מגורים, כפי שעושה תכנון עירוני טיפוסי בן ימינו, יוצרת חיץ בלתי נסבל בעולמנו הפנימי. והרעיון הזה מתקשר לרעיון נוסף: שבעיר המודרנית, בעוכרינו, התעשייה מטופלת כמחלה. ולרעיון נוסף: שכדי לא לאבד משפיותנו, טוב יהיה אם נגביל את מספר הקומות בבית דירות טיפוסי לארבע. וכך הלאה והלאה, הספר קושר תבנית רעיונית-אדריכלית אחת לרעותה בשרשראות נושאיות שמתלכדות למארג דמוי שפה.
״שפת התבניות״ נכתבה במשך קרוב לעשור על ידי קבוצת אדריכלים ואוספת בדפיה הדקיקים שלל אבחנות ותמונות נהדרות – 253 במספר – שנעות מהכללי מאד (תבנית #1: פיזור ישובים) ועד למסוים מאד (#240: ״הלבשות ברוחב 1-אינטש״). חלקם יגרמו גם לחולמנים שבינינו להרים גבה ולגחך קלות (#63: ״לרקוד ברחובות״), אבל יש בכולן מן האמת והיציב. כתיבה ישירה יותר על הנושאים שבהם דן הספר תוכלו למצוא בקלאסיקות אחרות על מדף הספרים האורבניסטי, כמו ב״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״ של ג׳יין ג׳ייקובס, אבל את התרגום הישיר ביותר שלהן אני מוצא דווקא בנווה שאנן – ברחובותיה המתעגלים ובנייניה הוותיקים.
למשל, בראש פינה 22.

את בית הדירות בן ארבע הקומות ברחוב ראש פינה 22 תכננו המהנדס א. כבירי והאדריכל א. דורון. בנייתו החלה בעיצומו של משטר הצנע, בקיץ 1951. ואז הופסקה, בסתיו, בגלל יציקת ״תקרה ראשונה גרועה״. אחרי התגוששות משפטית עם העירייה בחודשי החורף הבנייה המשיכה כסדרה והגיעה לסיומה באביב 1952.
אם נווה שאנן היא שכונה מהספרים אז את הבניין המופנם הזה אפשר אולי, על כל גינוניו האוטופים-דיסטופים, להכתיר ככוכבה הראשי. עוד בילדותו החלו להיסגר מרפסותיו, כשדייריו מלינים על ״הפיח והסולר מהאוטובוסים והרעש ובתי החרושת… שמפריעים את מנוחת הילדים ובריאותם״. נעוריו חלפו להם כשבקומת הקרקע פועלים בית מלאכה לקופסאות קרטון, חנות נייר לבדי דפוס, בית דפוס, ובית מלאכה למכניקה עדינה שהתמחה בייצור גלגלי שיניים. בסוף משבר אמצע חיים, בשנת 2000, בית הדפוס שבירכתי הבניין נעלם ואת מקומו תפסו חמש יחידות דיור צמומות.

היום, בערוב ימיו, הבלוקים בבסיס הכרכוב מתפוררים מהזנחה רבת שנים של איטום הגג; דרי רחוב אימצו את חצרותיו; ותשומת הלב של בעליו מופנית למיזם תמ״א, בדוגמת המבנה הצמוד לו, שנמצא בהליכים מתקדמים של אישור. חדר המדרגות מוצף אור טבעי שצונח למבואת כניסה מפולשת ועדיין ניכרים בו העדנה והענווה של אדריכלות קום המדינה, אך לא לעוד זמן רב.




