בדרום-מזרח נווה שאנן, על רכס הכורכר שנמתח משכונת שפירא בדרום ועד פאתי שכונת מונטיפיורי בצפון, במקביל לואדי סלמה (נחל ׳מוסררה׳, איילון של היום) ובצילה של התחנה המרכזית החדשה, אושרה לא מכבר תכנית בניין עיר גדולה. מתחם גולומב-מסלנט שמה.
חלקת מושע גדולה יושבת במרכז המתחם, בבעלות המדינה, ואולי זו הסיבה שהתכנית הזו מתקדמת בעוד שדומות לה עומדות מלכת. בנייני גולומב-מסלנט יביאו שילוב אופייני של שימושי מגורים, מסחר ותעסוקה עם מסת בינוי שהולכת ונוסקת במניין קומותיה ככל שהיא מתקרבת לדרך ההגנה. יש בה גם ״גשר מכנסיים״ אחד, שמיועד, בשפה אדריכלית שמשתמעת לכל מיני פנים, לחבר את רחוב סלמה לנתיבי איילון.
לפני שבניין העיר יחל שם מחדש, על מגדליו ועסקניו, יהיה צריך קודם להרוס את הקיים: ערב רב של סככות, מבני תעשייה ובנייה ערבית ויהודית נמוכת קומה מסוף תקופת האימפריה העות׳מאנית.
במבט ראשון, וגם שני, קשה להבחין במהות המקום. העין מקפצת בלי הרף על פני אנדרלומוסיה של טלאים, תוספות, סגירות וטיוחים. במבט שלישי, כבר מתחילים החלקים להתחבר לתמונה ברורה יותר: רכס כורכר עירום ועליו דרך עפר עם פרדס בודד בסוף המאה ה-19, הופך בתחילת המאה ה-20 למקבץ בתי באר (״ביארות״) שנמתחים לאורך אותה הדרך. בין מלחמות העולם התמלא הרכס תעשייה, בשכנות חשדנית עם בעלי הפרדסים, ובעת הקמת המדינה התמלאו נכסיהם של האחרונים, הנפקדים בלשון היישות החדשה, בשלל שימושים חדשים. הרכס אותו הרכס, אך המקום כבר אחר.
פילים בקנים 