די אוֹיסשטעלוּנג ויריד המזרח הקרוב – הראשון

׳התערוכה׳, או ׳די אויסשטעלונג׳ ביידיש, ׳והיריד של ארץ ישראל והמזרח הקרוב׳ נפתחה בתרועה רמה באוקטובר 1925, בנווה שאנן, על אדמת פרדס שנרכשה לכבוד המאורע. ידיעות בעיתונות כבר החלו להופיע, טיפין טיפין, חצי שנה לפני פתיחת השערים, ולקראת סיום ההכנות ליריד נדמה שההתרגשות בציבור היהודי כבר עלתה על גדותיה.

למשל, ידיעה שהופיעה ביומון ׳דער מאמענט׳ הפולני, בספטמבר 1925, שהכריזה בתיאטרליות מרובת גדלי אות: ״ארץ ישראל, מצרים, סוריה ולבנון, מסופוטמיה ועבר הירדן – אתה יכול לראות את זה בתל אביב״. ואז ממשיכה, בקטן, בתיאור מסקרן שכולל התייחסות לתפוזים, לפני שהיא מגיעה, בגדול, לגולת הכותרת שהיא ״התערוכה – והיריד של המזרח הקרוב – בתל אביב״.

דמיינו לרגע שאתם שחקנים בתיאטרון יידישפיל. עכשיו, חזרו וקראו בקול רם את הידיעה על ׳די אויסטשעלונג׳. כן, בקול חרישי זה גם בסדר. רק להקפיד על המבטא בבקשה.

עכשיו, עדיין במחוזות הדמיון, ציירו את מאפייני התקופה. ארץ ישראל (Palestine) המנדטורית, גבולותיה פתוחים, בין מלחמות עולם, רוב מוסלמי, פרדסים מוריקים מכל עבר. אפשר להבין את הטון הדרמטי.

חזרה לסופרינו, בתל אביב וירושלים

באותה העת, כחודש לפני פתיחת היריד, סופר עיתון ״הארץ״ תיאר את ההכנות ליריד כך: ״כתתתי רגלי וחציתי בים של אבק עד שהגעתי מיוזע ומאובק למגרש הגדול, עליו נבנית תערוכת המזרח הקרוב, … ראיתי, כי לפנינו באמת מפעל חשוב, שעלול לעשות פרסום גדול לארצנו ולהעמידה בשורה הראשונה של ארצות המזרח הקרוב״.

הוא המשיך ותיאר בשצף את מבני הבטון והסיליקט שמוקמים בה, את הקונכיה הגדולה לתזמורת, את הבמה הפתוחה לקונצרטים והצגות, את הביתן הראשי בתכנונו של האדריכל לפלר שיוסב בהמשך לתיאטרון, ואת מרצו של יהושע גורדון שהוביל את המיזם ״בלי ריקלמות מחרישות את האזנים ומסמאות את העינים, אלא מתוך כובד ראש ובסדר ובכשרון״. ״בקיצור, כאן יש דוגמא של עבודה יפה ומסודרת, שקטה וגם זריזה״.

בינתיים, גם במערכת עיתון ״דואר היום״ הירושלמי, מעברה הימני של המפה הפוליטית, יצא העורך מגדרו ושיבח את גורדון ש״עלה בידו להוציא לפועל את מחשבתו זו הכבירה, מחשבה הנותנת כבוד לארץ ישראל בכלל ולילדי הארץ בפרט. בקרבת התחנה התל אביבית״ [תחנת הכח בדרך בגין של היום] ״נרכש פרדס בן ארבעה עשר דונם ובפחות מארבעה ירחים הותקן הפרדס הזה לתפקידו החדש, וכבמגע של קסם ממש עומדים בו היום משרדים, ביתנים, ובנינים ענקיים, המסודרים כולם בסדר מצוין בהתאם לכל דרישות הזמן החדיש – מוכנים כולם לקראת יום הפתיחה…״.

ותודה לאימפרייה שהביאני עד הלום

ל״יריד המזרח הקרוב״ קדמו שתי תערוכות צנועות ל״תוצרת הארץ״ במרכז תל אביב, פעם בקלוּב הציוני ופעם בבית הספר לבנים, אך עיקר ההשראה לגרסתה המשודרגת בנווה שאנן הגיעה מוומבלי, אנגליה.

בשנת 1924, במשך שישה חודשים, צבאו 18 מיליון איש על פארק וומבלי בצפון-מערב מחוז לונדון בשביל ׳תערוכת האימפרייה הבריטית׳. מיטב המעצבים והאדריכלים האנגליים הועסקו בבריאתה ועל אף שנחלה כשלון כלכלי מביך היא הפכה לאבן דרך בכלכלה ובתרבות. את תוצרת ארץ ישראל, כמו גם את תכניות האוניברסיטה העברית שהקמתה היתה בפתח, הציגו שם בביתן הארצישראלי שקיבל מקום של כבוד ליד אצטדיון וומבלי הענק.

תערוכת האימפרייה הבריטית השנייה עקבה מיד אחרי הראשונה, בשנת 1925, בחפיפה עם תחילת ״יריד המזרח הקרוב״ בתל אביב, וגם היא נכשלה כלכלית למרות שהעלתה את מניין המבקרים הכללי ל-24 מיליון נפש.

מעלה: כרזה דינמית עם ספינה ויקינגית; סמל התערוכה

מיחמורים מנתרים לגמלים מעופפים

ניכר שהתערוכה האימפריילית היוותה השארה גם למעצב האלמוני של סמל ׳התערוכה ויריד המזרח הקרוב׳ הראשון, שבתורו הצית את דמיונו של אריה אל-חנני כשניגש ליצירת סמל הגמל המעופף ליריד המזרח החמישי. סמל הגמל מוכר לרבים אך קודמו עוד לוט בערפילי התודעה הציבורית והמקצועית כאחד.

אז הנה, נסיר קצת מהלוט.

מטה: מימין – כרזת היריד שעיצב מאיר גור אריה; ומשמאל – סמל היריד, עם ספינה פיניקית שמעליה מנתר יחמור פרסי/מקראי

נסיבות רבות קושרות את סמל היחמור המנתר לאריה אל-חנני, אך עוד לא מצאתי הוכחה שהוא אחראי לה. נקדיש לנושא הפתלתל הזה רשומה עצמאית.

פעם פרדס

חלקת הפרדס שנרכשה לטובת היריד היתה מאדמות משפחת נבלוסי, כנראה. מה שאי אפשר לטעות בו הוא מיקומה המיוחד, בצפון-מערב מקשת הפרדסים שלימים תכיל גם את התחנה המרכזית הישנה. מרבית שכונת נווה שאנן היתה אז בשטחה של יפו ורק מגרש היריד היה חלק מתל אביב, שקו גבולה המרצד עקב אחר חלקות פרדסים ומכשולים גיאו-פוליטיים אחרים.

אפרופו פרדסים שהיו תקועים לפרנסי העיר כמו עצם בגרון, ראוי לציין שאריה פילץ (היזם, מיודענו מהתחנה המרכזית החדשה) עלה ארצה בגיל 16, כשנה לפני היריד. האם, כבחור שאפתן שבא ארצה לבנות ולהבנות בה, אפשר להניח שביקר ביריד עם חבריו? ואם כן, האם אפשר להסיק מכך על מקור תאוותו לקרקעות השכונה ועל היקף חזונו העתידי לגאולתם? אולי. מעניין בכל אופן להרהר בכך.

ארוע משמעותי נוסף לעתידה של נווה שאנן בשנת 1925: פרסום דו״ח ותכנית גדס, שקבעו את גורלה כשכונה מעורבת שימושים.

מזרח קרוב חדש

Palestine's unique geographical position on the Mediterranean and its situation on the main roads to Mesopotamia and Syria, all ensure in the Near Future, the closest commercial relations with the neighbouring countries. The day is, therefore, not far off when Palestine will become the favourite meeting place of People of the adjacent countries whose needs will best be supplied from this centre.

^{מתוך דבר המארגנים, עלון יריד המזרח הקרוב 1925}

עם עניבה ובלעדיה – הגיע הזמן לסייר ביריד

את מגרש התערוכה תכנן, כנראה, האדריכל ברוך לפלר, ואת ביתנה הראשי האדריכל פנחס פיליפ היט. מארגני האירוע השתדלו לשמר כמה שיכלו מעצי פרדס נבלוסי. אולי מחמת כבוד המשפחה, שעוד החזיקה באדמות סביבם, או לשם האדרת ענף ייצוא ההדרים.

ומגוון מוצגים אדריכליים, לאנשי העיר והכפר:

ספר המבקרים

בספר ״הגמל המעופף״ ליקטו מרדכי נאור ובתיה כרמיאל רשמים מספר המבקרים של היריד. אלו חביביי:

זה עתה באתי מרוסיה ומרוב התרגשות עיני תרד מים!

^{– יהושע נוסגרטן}

אחרי ארבעים שנות ישוב / נוצרה כאן פינה של כישוף / פינה של עונג, הרחבת דעת ומנוחה / כאן, בגן של היריד והתערוכה

^{– המורה והסופר ק״י סילמן}