הדבר האהוב עלי במגדל בנק הפועלים ברחוב הנגב 11 זה שבקומת הקרקע הוא ברובו איננו. במחילה מכבודם של ׳יסקי ושות׳ שתכננו את רב הקומות הזה לפני שלושים שנה, אבל כשאני יושב בצילו העמוק אני לא מתרפק על מורשתם הבנוייה אלא על זו של קודמיהם: אדריכלי ׳יריד המזרח׳.
ב׳הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני׳ – ספרה הקטלוגי של לסיה וויסקון, שכמעט ומתפקע מעושר עיצוביו התיאטרליים של אל-חנני – יש תמונה שצדה את עיני: האדריכל, כורע ברך וטורח על תלבושתה של השחקנית חנה׳לה הנדלר, שעומדת על שרפרף, כשידה מונחת על ראשו של איש מעונב בחלוק לבן. לצידם שורה של אמני במה, מישירים רגע מבט למצלמה לפני שיחזרו להכנות להצגה. שמש חזקה חודרת מעל ליריעות שתלויות בפתחי האולם הגבוה שבו הם עובדים, מוקפים חלקי תפאורה ומסכות ענק. המקום – ביתן החקלאות של ׳יריד המזרח׳. ההצגה – ׳האוצר׳. זו תהיה הצגתה הרשמית הראשונה של תיאטרון ׳הבימה׳ בארץ ישראל, ב-29 לנובמבר 1928.
חברי ׳הבימה׳ עלו ארצה באביב 1928, אחרי קרוב לעשור של נדודים בניכר, ומיד יצאו לסבב הופעות ברחבי הארץ עם ההצגות שבאמתחתם. אל ביתן היריד הראשי הם הגיעו בסוף אותו אביב להרמת המסך ה-600 של ׳הדיבוק׳ ובחנוכה, אחרי שירד המסך על ׳האוצר׳, הם שבו אליו עם מסכת כחלק מ״חג העשור״ שאירגנו פרנסי העיר לכבודם.
״׳האוצר׳ היה הטרגי-קומדיה הראשונה ברפרטואר של הבימה״ כותבת לסקין, ונדמה שהיא מתכוונת דווקא לסיפור השכונה. בימתה הראשונה של ׳הבימה׳ הוקמה בשכונת הנעליים-אוטובוסים-נרקומנים. מי ידע? ומה שמפתיע במיוחד הוא שביתנו הראשי של היריד, זה שהציגו בו את הפנטזיה הפרובינציאלית של שלום עליכם, וביתן החקלאות הסמוך בו צולמה התמונה שתיארתי, הצליחו לעמוד על תילם כשבעים שנה. כמעט הגיעו לגבורות, נחבאים לעיני כל.
אריה אל-חנני עיצב את התפאורה והתלבושות לבכורת ׳האוצר׳, בנווה שאנן. אריה אל-חנני היה מנהלו האמנותי של ׳יריד המזרח׳ הרביעי והחמישי, בנווה שאנן. אריה אל-חנני עיצב את הגמל המעופף ל׳יריד המזרח׳ החמישי, בנווה שאנן. באותה התקופה הוא גם הספיק לעצב, בין היתר: את פנים הביתן הארצישראלי בתערוכה הפריזאית הקולוניאלית (1931), תלבושות ותפאורות לתיאטרון ׳האוהל׳ ו׳מסד׳, וכרזות תעמולה לתעשייה המקומית. רב-אומנויות כינו אותו באחרית ימיו. לא צחוק.
שמות נוספים של אבות המודרינזם הארצישראלי שאולי שמעתם, אבל לא ידעתם שגורלם נקשר ביריד המזרח של נווה שאנן, הם האדריכל-מעצב פסח עיר-שי ו״האדריכל של המדינה״ אריה שרון. אם נסדר את חמשת הירידים של נווה שאנן על ציר זמן אדריכלי-חזותי, בדומה לתרשים התפתחות האדם הזקוף מהקוף, נוכל לזהות את זניחת המורשת המזרחית והלקטנית ואימוץ המודרנית. והכל התחיל באולם גדול אחד עם גג מקומר.
אולם התערוכה
׳אולם התערוכה׳ הופיע תדיר בעיתונים ובכרזות בשנות ה-1920. לא היה צריך להסביר מי הוא או מה הוא. כל תל אביב הרי ידעה שמעבר לפסי הרכבת, בים הפרדסים לצד דרך שכם המאובקת (בגין-יפו-אילת כיום), יושב מגרש ׳היריד׳ ושהגדול בביתניו הוא ׳אולם התערוכה׳. מתישהו – אחרי שמארגני היריד העבירו אותו צפונה לשפך הירקון ב-1934, בינות לפרעות, מלחמות ונטישת העיר לטובת בתים צמודי קרקע בפרברים – המקום נשכח. כשניזכרה תל אביב באדריכלות ׳העיר הלבנה׳ בשנות ה-1980, או ב׳יריד המזרח׳ כשהתחדש מתחם הנמל בשנות ה-2000, בנייני היריד הנווה שאנני כבר עטו הסוואה עירונית טובה מכדי להיגלות.
תמונות ׳אולם התערוכה׳ – משמאל למעלה, בכיוון השעון: ציור הדמייה לקראת היריד הראשון; הגן בקדמת האולם ביריד השלישי; הכניסה לאולם ביריד החמישי; פנים האולם ביריד הראשון
האדריכל שקיבל את פני העיתונאים נוצצי העיניים לפתיחת ׳התערוכה והיריד של ארץ ישראל והמזרח הקרוב׳ הראשון, ב-1925, היה ברוך לפלר. על תכנית ביתן החקלאות עוד ניתן למצוא את חתימתו בארכיון ההנדסה של עיריית תל אביב, אך זכר ל׳אולם התערוכה׳ שתיכנן מצאתי רק במפות המודדים ששורטטו לקראת הריסתו, ובצורת מגדל בנק הפועלים שאחד מקירותיו שובר זווית בקומת הקרקע ומנציח את קו אחוריו של האולם.
אולם התערוכה, ביתן המכונות וביתן החקלאות (שנהיה ביריד החמישי לביתן הסובייטי) נהרסו ב-1994. מקבץ נוסף של ביתנים מלבני סיליקט החזיק מעמד לצד רחוב סלומון עד סביבות 2010.
בולמוס תל אביבי
במהלך שבע שנותיו של ׳יריד המזרח׳ בנווה שאנן שימשו ביתניו וגנו לשלל אירועי תרבות. היריעה הדיגיטלית, או סבלנותי, קצרה מלהכיל את כל הרשימה. אז לפניכם מדגם – של בינג׳ התרבות שהתחולל בתוך ומסביב ל׳אולם התערוכה׳ בתקופה שבין יריד המזרח השלישי לחמישי:
- תיאטרון ׳האוהל׳ מציגים את ׳יעקב ורחל׳ ו׳ירמיהו׳ כחודשיים לפני עליית ׳הבימה׳ ארצה (מעצב: אריה אל-חנני)
- ׳האופיריטה הארצישראלית׳ מעלה את ׳בר כוכבא׳ עם תפאורות של אליהו סיגרד (מעצב כרזת יריד המזרח הרביעי)
- נשף ׳הפרצופים׳ של ׳אגודת האינג׳נירים והאדריכלים׳
- הצגתה השנייה של תיאטרון ׳הקומקום׳ (שהתפרקה זמן קצר אחר כך)
- הצגות של תיאטרון ׳המטאטא׳ (שצמח משברי הקומקום וירש את פסח עיר-שי כמעצב)
- הצגות של תיאטרון ׳מסד׳ (עם אריה אל-חנני כמעצב הבית)
- נשפי אגדתי המסורתיים, עד אור הבוקר
במסגרת נשפי פורים המיתולוגיים של ברוך אגדתי, שמשכו אלפי משתתפים כל אחד, אירחו ביתני היריד וגנו את ׳נשף הקרנבל׳, ׳נשף המסכות׳, ׳נשף המסכות העממי׳ ו׳שחרית לילדים׳. תל אביב המתה לקרא החגיגה, הרכבות מלאו עד לאפס מקום, ״וברחובות עמדו אורחים ומלתחותיהם בידיהם מאין מקום בבתי המלון״ (׳דאר היום׳, 11/03/1928). תיעוד של ביתני היריד ומבקרי הנשפים, יחד עם מראות מרחובות תל אביב של התקופה, אפשר למצא בסרטוני פורים אילמים מ-1928 ו-1929 בארכיון הסרטים הישראלי.
משמאל למעלה, עם כיוון השעון: המון אדם בנשף המסיכות העממי של 1930 ב׳אולם התערוכה׳; כרוז לרגל העברת ׳הקומקום׳ לאולם החקלאות; תלבושות ותפאורה של אריה אל-חנני בהצגה ׳ירמיהו׳
צלם פלוני, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל
איפשהו – אם נחזור לדימוי הזדקפות האדם מן הקוף – בין הביתן הראשי של ברוך לפלר, שנבנה מלבני סיליקט ב-1925, לביתן ההסתדרות של אריה שרון, שנבנה מעץ ולוחות שקופים ב-1932, נמצאת בנווה שאנן ״החולייה החסרה״ במורשתם המודרניסטית של המעצבים הגרפיים והאדריכלים הארצישראלים כאחד. מבני יריד המזרח בנווה שאנן אצרו את זכרון החולייה הזו עד יום קיצם. מעניין שמכל החגיגה המופלאה הזו נותרו עומדים רק חמישה דקלים.
פילים בקנים 
