אריה כהן מלך הגבעה

עם הגב לשרידי התחנה המרכזית הישנה, אני הולך ברחוב יסוד המעלה ונועץ בהם מבטים מפשיטים – כאלו שחושפים טפח, ומגלים עוד טפחיים. מסתכל על חזיתות המבנים ובדמיוני מקלף גבבות של תריסים, מתיר פלונטרים של כבלים, פותח מרפסות סתומות ומחפש את קווי הקומפוזיציה המקורית. והנה, מצאתי: צמד ״מדחומים״ שמבשרים על חדרי מדרגות מוארים ומאווררים בסגנון הבינלאומי. עוד בניין של המהנדס, אדריכל ומתכנן הערים אריה כהן.

הבתים התאומים שעצרתי מולם, שעומדים לחי אל לחי ביסוד המעלה 9 ו-11, נבנו עבור יצחק שלם ופלורה אלשיך ב-1933. לא עברו שנתיים מסיום בנייתם והגברת אלשיך כבר הוסיפה קומה שלישית אל השתיים שלה, בלי לבקש את רשות העירייה. בעלי הבית התאום עקבו אחרי דוגמתה.

אריה כהן אייכה?

יצאתי למסע של אלף הקלקות בעקבות הביוגרפיה של אריה כהן וסיימתי, בהפתעה מעגלית, בדיוק בנקודת ההתחלה. תולדותיו תעלומה. מפיסות מידע בתל.אביב.פדיה ובחלון אחורי, ועם קצת עזרה מארכיון העירייה, למדתי שאריה כהן היה ירושלמי. את מקצועותיו רכש בפריז ובסיום לימודיו, כשהיה בן 25, פתח משרד תל אביבי ברחוב יהודה הלוי 16. משם עבר ל׳בית בנבנישתי׳ שתיכנן ברחוב החשמל 8.

נראה שכוכביו של כהן הסתדרו להם במהירות ובשורה יפה. במרוצת 7 שנות פעילות הוא עבר ממחוזות צנועים יחסית כמו עם ״התאומים״ של אלשיך ושלם, דרך ״בית האונייה״ השאפתני, ועד ל״בית אנג׳ל קרסו״ הענק ושאפתני לא פחות. במלחמת העולם השנייה הוא תיכנן מחנות לצבא הבריטי ואז, אחרי תחנות עבודה במשרד השיכון ובמחלקת הנדסה של עיריית בת ים, עקבותיו נעלמו. הוא נפטר ונקבר, איפשהו, ב-1992.

אריה כהן בסמטת עכו

סמטת עכו, עוד מימיה כס׳כנת אבו-עבדאללה, היא גבול. מאזור של תפר בין פרדסים היא הפכה לאזור של דמדומים בין שכונת צ׳לנוב לשרידי התחנה המרכזית. כיום היא מוכרת בעיקר כגבול הטעם הטוב, כמקום שבו נשרכים תורים מסודרים לתחנות סמים בקירותיה ההרוסים. אבל אז, כמו היום, יש שראו בה גם הזדמנות להתעשרות מנכסים שאינם מיטלטלים.

לקבוצת סלוניקאים אמידים שעלו ארצה בעקבות פרעות קמפבל נוצר קשר מיוחד עם אריה כהן. ״בית אוליברו ועזרתי״ בסמטת עכו 7, שהוא תיכנן ב-1933 לבעלי הון מאותה חבורה, עוד עומד על תילו – ומצבו לא רע. ״בית יקואל״ השכן, שתיכנן באותה השנה, כבר מזמן נעלם.

אריה כהן בגבעת מרקו

גבולות גבעת מרקו, שפסגתה ברחוב איילת השחר, הם גבולותיו של פרדס אבו ג׳יבן שאדמתו היפואית נרכשה כעשור אחרי הקמת נווה שאנן. לא ברור אם המרקו של גבעת מרקו הוא מרקו שלוש, נצר למייסדי תל אביב, או מרקו כהן, בעל בנק משכנתאות ירושלמי, שבאותה תקופה היה שותפם של משה קרסו ויהודה מוזס בהכשרת קרקעות להתיישבות בדרום ומזרח העיר. כך או כך, מר מרקו וחולות הים המאובנים שקנה ומכר, הפכו לנדבך חשוב בסיפור השכונה.

מתוך חמשת המבנים לשימור שבראש גבעת מרקו, השלושה שתוכננו על ידי אריה כהן ידועים כיום כ״בית האונייה״, ״בית קלמרו״ ו״בית שלם״. בחברתם עומד גם ״בית שרנו״, בראש פינה פינת הגר״א, שתכנן דב טשודנובסקי. הבמות שעליהן זכו לשבת נחצבו מרכס הכורכר בתחילת שנות ה-1940, כשהרחובות ראש פינה ולבנדה הונמכו כלפי הגשר שנבנה אז בסוללת קו הרכבת לירושלים. אחרי שלושים שנה, כשהרכבת חדלה לפעול ואוּבליה המתוכננים של התחנה המרכזית החדשה הכתיבו סדרי תנועה חדשים, החלו עבודות הריסת הגשר.

במת הכורכר שנותרה בין הרחובות לבנדה וראש פינה הוסרה טיפין טיפין עד שנהפכה למגרש חניה, ובימים אלו חוצבים בה שוב. הפעם לחנייה התת-קרקעית של ״מגדל לבנדה״ בן 30 הקומות.

ספקולציה בגבעת מרקו

לו הייתי אקדמאי אז פה בשטף הדברים הייתי עוצר, מכחכך בגרוני, ושואל בצניעות מעושה מי שמע על ״תיאוריית הנדנדה״ שפיתחתי. חפשו את המקומות ״הנמוכים״ ביותר בנווה שאנן ותמצאו את הקרקעות שערכן צפוי לזנק למחוזות הכי גבוהים. כמו בסמטת עכו שתיחצה בקרוב על ידי כביש חדש, או ברובע העינוגים של רחובות ארלנג׳ר ורש״יף שעל גדות קמפוס ׳בת שבע׳ בתכנון דייויד אדג׳ייה, או בחגיגת הנרקומניה בבניינים שננטשו כי ״אוטוטו תמא״ ברחוב איגר. הזדמנות והזנחה הולכים כאן יד ביד.

את נווה שאנן, לפי כותרות העיתונים, פקדו בתקופת המנדט שלוש סערות של ספסרות קרקע. הראשונה החלה ב-1925 ונמשכה כשנה, השנייה ב-1933 ונמשכה כשנתיים, והשלישית – שיתכן ועוד לא הסתיימה – פרצה ב-1943. בין סערות הספקולציה השנייה לשלישית כבשו בנייניו של אריה כהן את הגבעה. את רוח התקופה, שהניעה את לקוחותיו לשעוט על כל חלקת פרדס טובה, אפשר לחוש היטב בשני גזרי עיתונים.

ביומון פועלי ארץ ישראל – ׳דבר׳, ב-1934 – שם התפייטו על ״תיבות נח״ של עולי גרמניה שפזורים ברחבי העיר ועל גל הכשרת המגרשים שפשט מלב תל אביב מזרחה ובעיקר דרומה: ״הנני רואה לפני את שארית הפליטה של מלכות הפרדס. פרדסים השייכים ליהודים ולערבים ולגרמנים-נוצרים. תם זמנם. חסל. רק השם יפו ישאר על ניר אריזה לתפוזים. ותו לא״. והמשיך, בשלל דימויים, לתאר איך ״תל אביב כובשת את הסביבה. מכניעה. גורפת. מעכלת״.

וב׳הארץ׳, ב-1943, שם נכתב בקוצר רוח וחרדה על הספסרות שפושה בכל וצפוייה להחריב את כוחו הכלכלי של הישוב. שהרי זו ״מחלה ממארת״ ו״הפקרות״. ועל אף ״שנפוצה מאד הדעה, שקניית הקרקעות ומכירתם היא צורה פחות או יותר הגונה של השקעת כספים״ אין שום תירוץ לעושק השוכרים בזמן שממתינים ל״גשמי זהב״.

הכורכר של גבעת מרקו כיכב אז בדיווחים על ״מערבולת המחירים השגעוניים״ כי, למקרה שלא שמעתם, ״ישנם כבר מקרים של הכפלת המחירים תוך חודשיים. והמעשה בקרקעות פרדס אבו-ג׳יבן יוכיח את אמיתות הדברים״.

אריה כהן ברחוב הגר״א

ברחוב הגר״א 33, שיושב גם הוא על במה גבוהה בשיפולי גבעת מרקו, תיכנן אריה כהן בית דירות ליזמים רחל שאלתיאל ואברהם טבת. הם החלו בבנייתו ב-1936 ותוך שנה, אחרי שנתבעו על ידי עיריית תל אביב בגלל תוספות ללא היתר, נפטרו. הנכס עבר ליורשים. והיורשים, לקראת קום המדינה, מכרו אותו לעזריאל אלחנוביץ׳ – אביו של אבא אלחנני. אבל לא נראה שהייחוס הנכבד עשה משהו לסיכויי השתמרותו של הבית. אולי בגלל שתרומתו האדריכלית של אלחנני למורשת המבנה הסתכמה במציאת פתרון לבורות הספיגה שהפסיקו לספוג.

חזית המבנה מאופקת. הדרמה האדריכלית, בזעיר אנפין, לא קורית בקידמת הבימה אלא בחצר הפנימית ובפיר חדר המדרגות שנסתרים מהרחוב. ״בית שאלתיאל וטבת״ עומד כיום נטוש, נחבא אל כליו, בהמתנה לתב״ע שתאפשר למגדלי ׳הרכבת 72׳ להיבנות במקומו.

המשך גבעת מרקו

אל ״בית האונייה״, ״בית שלם״, ו״בית קלמרו״ של אריה כהן – שניצבים על בימותיהם בגאון – שמו לב משמרי ״העיר הלבנה״ כשהחליטו מי בפנים ומי מחוץ לרשימה. אך שלישיית הבתים שתיכנן כהן בהמשך רחוב ראש פינה, שחולשים על ההצטלבות עם רחוב איגר, חמקו ממבטם. הם מהווים שער אחורי ל״גבעת מרקו״, נבנו באותו פרץ יצירה של בתי קידמת הגבעה, והם: בית ״שלם ומולכו״, בית ״שאלתיאל ,יוסף ואמר״ ובית ״קלמרו, אמיר וסאל״. האחרון בשלישייה הוא בית ילדותו של המחזאי חנוך לוין ואולי, בזכות ערכו התרבותי המוסף, ישרוד את סערת הספסרות הנוכחית.

בית שלם ומולכו

רחוב ראש פינה 15 פינת איגר, גבעת מרקו. נבנה ב-1935.

מרפסותיו הזיזיים, כמו סירות הצלה על דופן אונייה, מוסווים כיום היטב אך בזמן בנייתו היו צו האופנה. הם מופיעים גם ב״בית שלם״ ברחוב ראש פינה 28, ואפשר למצא כמותם בבתים רבים מהתקופה – כמו ברוטשילד 44, שתיכנן פנחס (פיליפ) היט ושזה עתה השתמר.

בית שאלתיאל ,יוסף ואמר

רחוב ראש פינה 17 פינת איגר, גבעת מרקו. נבנה ב-1935.

בשנות ה-1940 נוספו ״מקלטים״ לרבים מבתי גבעת מרקו בצורת שיפורי מיגון לחדרי המדרגות: כניסות הוצרו, מדחומים נסתמו, קירות עובו וגגונים חדשים נוצקו.

מיגון מלבני סיליקט ב״מקלט״ של ראש פינה 17

דחפורי ההריסה עוד מתמהמהים אבל עתידו של הבניין כבר ידוע. יחליף אותו בית דירות בן 6 קומות בתכנון ׳תואם אדריכלות׳.

בית קלמרו, אמיר וסאל

ראש פינה 18 פינת איגר, גבעת מרקו. נבנה ב-1935.

מה אנחנו? אנו בעלי מלאכה זעירים, פועלים ומשרתים זעירים, אוהבים זעירים, בעלי מאמצים זעירים, שאיפות זעירות ועושי מעשים זעירים, אנו שרוקמים לכם בחושך את הרקע לחיים הנוחים שלכם, אנו החיים בעולם הקיים בשבילכם ולמענכם, שאין לנו שליטה בחיינו שלנו, המסונוורים על-ידיכם מלמעלה בכל הכוח שלכם והעושר שלכם והיופי שלכם עד שהגב שלנו מתכופף, אנו פונים אליכם בבקשה: אנשים עשירים, אנשים יפים, אם אנחנו לא זוכים לכלום, לפחות יַצגו אותנו אתם על פסגת האושר שלכם כדי שנדע שאי-שם למעלה, במקום שנעים וחם ומשביע, יש גם לנו חלק. יצגו אותנו על פסגת האושר שאליו לא נגיע לעולם.

^{׳נעורי ורדה׳לה׳, חנוך לוין}