תכנית המנורה – בשכונה שצמחה מן החולות, של עזה

בשנה שעברה לקחתי את האדריכל עמי שנער והסופר אברהם בלבן לטייל בנווה שאנן (״בין הדימוי הגרוע של המקום לבין המקום עצמו״). האחד ספקן והשני סקרן: מה כל כך מעניין בשכונה הזו? למה אדריכלותה המהותית, ה״היסטורית״, נראית לי כל כך טובה ונעימה חרף כל גינוניה הגסים כיום? ניסיתי להסביר. לא תמיד הצלחתי. למשל, כששלפתי מהכובע את המעשייה על ״תכנית המנורה״ של טישלר ששירטט את צורת רחובות השכונה, כך מספרים, בתגובה ל״תכנית הצלב״ של רחובות הטמפלרים בשרונה הסמוכה. שנער לא קנה את הסיפור. עיקולי הרחובות היו אז צו האופנה, בהשראת ערי הגנים הבריטיות, הוא אמר והמנורה – אם אמנם בכוונה קיבלה את צורתה היהודית – אז בוודאי לא כמשקל נגד למושבת הטמפלרים. מדריך הטיולים שבי קצת נעלב, אבל רשמתי לי בתודעה את הנקודה. אחפש עוד עדויות, לכאן או לכאן. יהודית או גננית.

והנה, ברגע של שוך קרבות, כשהמוזה מתירה לחקור את שמעבר לחדשות היומיום, מצאתי בעבודת הדוקטורט של דותן הלוי חיזוק לדבריו של שנער – בעזה. בשכונת רימאל (״חולות״) ליתר דיוק, שאת מהלך רחובותיה תכנן האדריכל הנרי קנדל בשירות המנדט הבריטי בסביבות 1936, לפי צו האופנה, כפרפוור גנים מרווח שיתן מזור ליושבי ״העיר הישנה״ של עזה.

כשכוחות המדנט הבריטי לקחו לידיהם את עזה היא עמדה חרבה. ממקום מושבה על שפת המדבר, בצמת חשוב בציר שיירות החיג׳אז (דמשק-קהיר-מכה) וכבסיס לייצוא שעורה למבשלות הבירה ומזקקות האלכוהול באיים הבריטיים, עזה סיימה את המאה ה-19 בתנופה כלכלית גדולה אך סדרת בצורות ומלחמת העולם הראשונה ריסקו אותה. וכך, כשהגיעו הבריטים הם פעלו לשיקומה, קודם בייצוב הדיונות הנודדות שהפרידו אותה מהים ואחר כך בהרחבתה מערבה לפי תכניתו השאפתנית של קנדל.

אם בשכונת נווה שאנן, במרוצת המאה האחרונה אפשר לצייר גרף דרמטי שנוסק בתנופת פיתוח אוטופית לפני שהוא צונח למחוזות הדיסטופיה, אז בשכונת רימאל אותו הגרף מצטייר כדרמתי שבעתיים. תחת הבריטים, ואז המצרים, ואו אז הישראלים, ושוב פעם המצרים, וחזור לישראלים, ולבסוף לידי חמאס – שכונת רימאל ידעה תהפוכות רבות אך התמידה בנסיקתה ונהייתה, עד לפני רגע (עיין ערך ״שיטפון אל-אקצה״ ומלחמת ״חרבות ברזל״), לשכונה המפוארת והחשובה בעיר עזה. להבדיל, למשל, מהרחבת העיר העתיקה באר שבע, שגם את תכניותיה כעיר גנים הגה קנדל, שנסקה בינתיים לשום מקום של ממש.

נחזור כעת להתעמק בתכנית המנדטורית לשכונות רימאל ונגלה שלא נותר זכר למנורה. אולי, יקפוץ מדריך הטיולים שבי ויאמר, בכוונה? הרי מקור גאוות העיר בשנות המנדט הוא שלא נגסו במחוזותיה גואלי הקרקעות הציונים. אולי המנורה הצטיירה כאות קלון? בכל אופן, מה שכן ניתן לראות בבירור הוא את רשת הרחובות הראשיים, המלבניים, שהשתמרו בבסיס המנורה ואת רחוב עומר אל-מוח'תאר שיוצא בקו ישר מהעיר העתיקה ומתעקל קלות בסופו אל הים – בתוואי שדרכו נהגו להביא הבדואים מהאזור את יבול השעורה ל״נמל״ עזה, שבימי המנדט זכה למזח בעייתי אך שלרוב תיפקד כמעגנה סמלית עם ספינות גדולות במים העמוקים וסירות קטנות ששייטו דרך הגלים לחוף.

נמשיך בקריאת המפות. רשת הרחובות המלבניים תוכננה למעשה על ידי מהנדס העיר עזה, מוחמד רושדי, במהלך מקדים לזה של קנדל. בתוך הרשת של רושדי, שדמיין את עזה החדשה בקווים ישרים ויעילים בהשפעה עות׳מאנית, הרחוב השני מצפון לאל-מוח׳תאר – זה שבתכנית קנדל מחבר בין שתי כיכרות נכבדות במזרח ובמערב – נקרא כיום רחוב אל-ואחדה. זה ה״שמש״ של המנורה, מקבילו של רחוב לוינסקי בנווה שאנן. ואם נעקוב אחרי אל-ואחדה ממזרח למערב אז נמצא בקרבת הכיכר שהיתה אמורה להתפתח בקצהו המערבי, ואולי במקומה ממש, על מגרש רחב ידיים בקרבת בנייני ממשל, בנקים, מלונות, ומרכזי קניות, במפגש עם רחוב עז א-דין אל-קאסם של היום, את בית החולים שיפא. כן, אותו השיפא המוכר יותר היום בזכות ״קני הצרעות״ שהתפתחו במנהרות תחתיו ופחות בזכות קני המנורה שהיו אמורים לחבר את סביבתו ברווחה רבת יופי לים התיכון.

רוח תכניתיהם של רושדי וקנדל לעזה מודרנית השתמרה באופן הברור ביותר בפארק החייל האלמוני שבלב שכונת רימאל.

שני סעיפים של רחוב עומר אל-מוח'תאר תוחמים את פארק החייל האלמוני מצפון ומדרום. הסעיף הצפוני של אל-מוח׳תאר יושב על מערכת התכנון הישרה בעוד שהסעיף הדרומי, בתוואי הדרך העתיקה שיצאה מעזה העתיקה אל הדיונות ומשם לים, נשאר באזימוט המקורי ונתן לפארק צורת טריז שמתרחב ממזרח למערב. מול הדופן המערבית של הפארק יושב (ישב) בית המועצה המחוקקת הפלסטינית. הפסל המקורי של החייל האלמוני הקימו המצרים בשנות ה-1950. התיעודים האחרונים משדה הקרב, ממצלמותיהם של חיילי גולני ותושבי השכונה, מסבירים שהפארק חזר למצבו הטבעי כמגרש חול.

ובחזרה לעיר אחרת שצמחה מן החולות, מעניין לתהות על פשר דרך בגין שחוצץ בין המחזות הדיסטופיים ברחובות שוק הסמים הפתוח של שכונת נווה שאנן לבין לב העיר הנורמטיבית. פעם, יאמרו לכם מדריכי הטיולים, קראו לרחוב הזה ״דרך פתח תקווה״ ולפניכן – ״דרך שכם״. ממנו, בציר ״רחוב יפו״ ו״אילת״ שממשיכים אותו מערבה, נהגו להגיע (הפתעה) ליפו ומשם לעזה.